מזכירות אורלית קיסר orlitk@savion.huji.ac.il חדר 4607, הפקולטה למדעי הרוח טלפון טלפון: 02-588-3936 שעות קבלה: יום א׳ 14:30-11:30, ימים ב'-ה 10:00–13:00
מרצה בכיר, חוקר, אמן רב-תחומי ואוצר. עוסק בחקר של פרקטיקות פרפורמטיביות העוסקות בהיסטוריוגרפיה מקומית, חקר פולקלור וחקר בתרבות ותיאטרון יידיש. דיאגו פרסם מאמרים על תאטרון יידיש בישראל, על הסאטירה הפוליטית של דז׳יגאן ושומאכר ועל אמנות עכשווית.
במרץ 2021 רא אור ספרו The Yiddish Stage as a Temporary Home - Dzigan and Shumacher's Satirical Theater (1927-1980) De Gruyter בהוצאת דה גרוטיר. הגרסה העברית של אותו ספר ראה אור בדצמבר 2017 בהוצאת מאגנס תחת השם ״הבמה כבית ארעי התאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927).״ הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו שכתב תחת הנחיינתם המשותפת של פרופ' גלית חזן-רוקם ופרופ' יחיאל שיינטוך באוניברסיטה העברית בירושלים. הספר זכה בפרס שפירא, לספר הטוב ביותר בלימודי ישראל 2019. הוא עורך שותף עם לאה מאואס של הספר ״המחלקה האתנוגרפית של המוזיאון של העכשווי״ שראה אור ב-2017 בהוצאת האנדרגאונד אקדמי ובהפצת מאגנס. ב-2014 היה עורך שותף לספר ״הערה – אמנות עצמאית בירושלים בתחילת המאה ה-20״ יחד עם לאה מאואס ורונן אידלמן. את עבודת המ"א שלו "יידיש טעאטער אין ישראל (1948-1943), כתב ביידיש תחת הנחייתם של פרופ׳ חזן-רוקם ופרופ׳ שיינטוך באוניברסיטה העברית.
בשנת 2000 הקים רוטמן יחד עם לאה מאואס את קבוצת סלה-מנקה, שפעילה בתחום המיצג, הווידאו, השירה, והאמנות הציבורית. הקבוצה הוציאה לאור את כתב העת לאמנות 'הערת שוליים', ואצרה והפיקה את אירועי 'הערה' לאמנות עכשווית בין 2002–2008. בשנת 2009 היא יזמה את המרכז לאמנות ומדיה 'מעמותה', כמרכז למחקר, הפקה ותצוגה של אמנות, אותו היא גם מנהלת.
עבודתי מהווה דיאלוג בין יצירה אמנותית למחקר אקדמי בתחומים של קול, סאונד ופרפורמנס-ארט. סיימתי לימודי תואר ראשון שני במדעי המחשב (1987, 1990) באוניברסיטה העברית. אני בוגר לימודי תיאטרון ופרפורמנס ארט בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים (1993). אחרי לימודי התיאטרון פיתחתי קריירה אמנותית כאמן קול ומיצג.
יצירותיי, שאפשר לכנותן "שירת סאונד" (Sound Poetry) , נעות על הגבול שבין שירה, מוזיקה ואמנות המופע וחוקרות את הגבול שבין המילה לצליל. אני מציג ומופיע במסגרות שונות של מוזיקה, אמנות חזותית ותיאטרון בארץ ובעולם, וחלק מעבודותיי ייצאו בתקליטור.
במקביל ליצירתי האמנותית התחלתי לחקור את נושא הקול כמדיום בין תחומי במסגרת עבודת דוקטורט באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עבודת המחקר שלי נקראה "אמנות טקסט סאונד – דיבור עם הפרעות מקור וזמניות ביצירות קול אוונגרדיות ובין-מדיומאליות" והיא נעשתה בהנחיית פרופ' חביבה פדיה (אונ' בן גוריון) ופרופ' איתן שטיינברג (אונ' חיפה). בעבודה זו הצעתי מודל שמאפיין את הפואטיקה הייחודית של אמנות קול והיחס שלה לקול האנושי שמבוסס על שיבושים של השפה, של מקור הקול וקיומו בתוך הזמן הליניארי. יחס זה לקול אנושי שונה באופן מהותי מהיחס לקול בתחומי מופע אחרים כמו מוזיקה ותיאטרון.
בפוסט דוקטורט שלי במרכז "דעת המקום" לחקר תרבות מקום בעולם היהודי המודרני, אני שותף לקבוצת מחקר שעוסקת בממשקי אמנות, מדע, מדיה וטכנולוגיה בניהולו של פרופ' אדוין סרוסי. אני מנסה לפתח כלים ושיטות חדשות לחקור נרטיבים מרחביים הקשורים למקומות ולמרחבים. כלים אלו כוללים בין השאר את חקר נופי צליל (Soundscape) של מקומות ותרבויות, בחינת היחסים שבין קרטוגרפיה לסאונד כפי שבאים לידי ביטוי בטכנולוגיות אינטראקטיביות של מיפוי, וחקר מקום דרך פרפורמנס דרך השימוש בריטואלים שקשורים לתנועה במרחב ביצירות סאונד ומופע.
ללמד בחוג ללימודי התאטרון:
בהוראתי בחוג ללימודי התיאטרון אני מנסה לאפשר לסטודנטים לשלב בין ביטוי אמנותי אישי לחשיבה ביקורתית על המדיום התיאטרלי.
מנאר זועבי ( منار زعبي) היא אמנית פלסטינית, אוצרת, אקטיביסטית ומחנכת. אמנית מיצב, מיצג ווידאו ארט. היא ממייסדי בית הספר הניסוי האלטרנטיבי “מסאר” בנצרת. זועבי עוסקת בשאלות על זהות ותרבות בציר שמפגיש בין אמנות לחיים מנקודת מבט פוליטית וחברתית. בתוך היצירה שלה היא מציגה את ארעיות החיים והאמנות כאחד, באמצעות שימוש בחומרים נשיים יומיומיים, כמו גרביונים, חוטי צמר וסיכות שיער, חומרים אשר מתכלים עם חלוף הזמן ומיצבים שמתפרקים בסוף התצוגה. זועבי בחלק האחר של עבודותיה מגיבה על המציאות והדרת התרבות הערבית הפלסטינית, היא משתמשת במיצג אינטראקטיבי עם קהל במטרה להחזיר את השפה הערבית אל המרחב הציבורי אחרי שהודרה ממנו.בעבודות אחרות היא מפגישה בין שני מדיומים: אמנות ומחול תוך כדי שימוש בגוף במצבים רגשיים ופיזיים שונים.
אייזק בן אבו מכהן בקתדרה על דרמה ע"ש Louis Lipsky באוניברסיטה העברית בירושלים. כיום הוא נותן שני סמינרים למ"א בחוג לאנגלית ובחוג ללימודים ספרדיים ולטינו-אמריקאיים. תחומי מחקר שלו כוללים תורת התיאטרון, קריאת שקספיר לבמה, הדרמה המערבית מהמאות ה-16 וה-17, שירה עברית-ספרדית בספרד של ימי הביניים, לימודים ספרדיים והתיאטרון של Federico Garcia Lorca . הוא פרסם מחקרים רבים בתחומים הנ"ל. הוא מחברו של : On the Boards and in the Press (Kassel:Reichenberg(1991), Reading for the Stage (Woodbridge,UK:Tamesis,2003) Textos “ilegibles” (Oxford: PeterLang,2019), הוא ערך עם J.Sermoneta Judeo-Romance Languages (Jerusalem: The Hebrew University, 1985) הוא ערך Circa 1492 (Jerusalem: The Hebrew University, 1992) בימים אלה, הוא משלים Listening to the Playright’s Voice: Garcia Lorca and Tragedy היה פרופסור אורח במספר אוניברסיטאות באירופה, באמריקה הצפונית והדרומית ובאוסטרליה. היה מנהל אומנותי של תספיס: הפסטיבל הבינלאומי בירושלים. הוא ביים מחזות בארצות רבות.
חוקר בתחומי התיאטרון והפילוסופיה, ובמקביל עובד גם כיוצר תיאטרון, דרמטורג ויועץ אמנותי לעבודות תיאטרון, מיצג ומחול.
בוגר תארים מתקדמים בפילוסופיה ובבימוי תיאטרון, כולם בהצטיינות יתרה באוניברסיטת ת"א. ב-2018 קיבלתי תואר דוקטור מאוניברסיטת ת"א על המחקר Philosophy at Home: Space and Performance in Plato's 'Domestic Dialogues'. מחקר זה - ניתוח של המופע הפילוסופי של סוקרטס בכמה דיאלוגים של אפלטון שעלילתם מתרחשת בבית פרטי באתונה או בסביבתה - משלב בין פילוסופיה ותיאטרון ומציע מודל עיוני המבוסס על עשייתי המעשית כיוצר תיאטרון.
בעבר לימדתי בין היתר בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, בביה"ס תיאטרון חזותי בירושלים, ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א. כמו כן, בשנים 2016-2014 שימשתי כעמית מחקר אורח במכון למדעי התיאטרון, הקולנוע והמדיה באוניברסיטת גיתה בפרנקפורט. כיום אני מלמד בחוגים לתיאטרון באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת ת"א, ובביה"ס למשחק ע"ש גודמן בבאר-שבע. כמו כן, מרצה במסגרות שונות על תיאטרון ופילוסופיה.
יצירותיי לבמה מתמקדות בעיבודים של קלאסיקות לשפה של דימויים חזותיים. יצירתי האחרונה, הלוואי שהייתָ אשה, בעקבות חתונת דמים מאת פדריקו גרסיה לורקה, עלתה בבכורה בתיאטרון תמונע בתל-אביב בחודש מרץ 2019.
בוגר לי שטרסברג ניו יורק, וכן התמחה בטכניקות משחק שונות המתעסקות בגוף, קול, טקסט וחלל ביניהן View Points של אן בוגארט ו-Action Theatre של רות זאפורה.
בעל תואר ראשון בקולנוע מ New School University NY, ותואר שני בתאטרון אוניברסיטת תל אביב בהצטיינות יתרה. מוסמך בסדנת המאסטר למורים למשחק Actors Center NY.
לימד ומלמד משחק ונוכחות בימתית בבית הספר לתיאטרון חזותי, האוניברסיטה העברית, סטודיו מוב, בית צבי, שנקר, הפלהרמונית הצעירה, וכן מקיים סדנאות פרטיות לאימון שחקנים בקבוצה, ומאמן שחקנים אחד על אחד.
חבר בוועדות בעבר ובהווה: ישראדרמה וחשיפה בינלאומית לתיאטרון, מדור פרינג׳ של מנהל תרבות, וועדת השיפוט של קיפוד הזהב, סל תרבות, ותרבות לפריפריה.
שי בר יעקב סיים תואר ראשון (BFA) באמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב במגמת הבימוי וקיבל תואר שני (MA) מאוניברסיטת לונדון בהצטיינות יתרה. את עבודת הגמר לתואר השני כתב על התיאטרון של הבמאים האוונגרדיים החשובים תדיאוש קנטור ופינה באוש. הוא מלמד בחוג ללימודי התיאטרון באוניברסיטה העברית מאז שנת 1992 וכן לימד גם בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה ובבית הספר לתיאטרון חזותי, וגם בחוג לאנגלית באוניברסיטה העברית. מאז שנת 2000 משמש כמבקר התיאטרון של העיתון "ידיעות אחרונות" וגם בגלי צה"ל. שי ישב בוועדות שיפוט בינלאומיות של פסטיבלים לתיאטרון בחו"ל, וגם הוזמן לדבר על התיאטרון הישראלי בכנסים חשובים כמו "חשיפה בינלאומית לתיאטרון הישראלי" ובנשיונל תיאטר בלונדון ובמכון התיאטרון הפולני בוורשה. במסגרת החוג ללימודי התיאטרון הוא היה חבר בוועדת ההיגוי האקדמית של הכינוסים "תיאטרון בחברה רב-תרבותית" (2009) ו"סטרינדברג ללא גבולות" (2012). כמו כן נתן הרצאות על נושאים מגוונים כמו סטרינדברג על הבמה הישראלית, המורשת של תדיאוש קנטור, ההפקה הפוסטמודרנית של "חלום ליל קיץ" בתיאטרון גשר, ועוד. לפני שהפך למבקר וחוקר תיאטרון עבד שי כבמאי תיאטרון פעיל בקבוצות שונות בארץ ובחו"ל (1985-95), וכן שימש כעוזר למנהל האמנותי בתיאטרון החאן בירושלים. הצגות בבימויו השתתפו ארבע פעמים בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר. במשך כעשור ישב שי בוועדת הרפרטואר של סל תרבות ארצי, ואף פרסם מטעם הסל מספר ספרונים במסגרת סדרת הפרסומים "אודות מופע". שי עוסק בחקר הבימוי כתיאוריה וכפרקטיקה, בחקר התיאטרון הישראלי, וכן בתיאטרון שייקספירי עכשווי ובייצוגים של גבריות על הבמה המודרנית. הוא לימד קורסים רבים בחוג לתיאטרון לאורך השנים, וביניהם "תורות הבימוי והמשחק", "מבוא לתיאטרון העברי והישראלי", "ביקורת הביקורת", "שקספיר: מעיון ביקורתי לחיפוש יצירתי", ו"לביים את חנוך לוין".
Shai Bar Yaacov, "Requiem: Hanokh Levin’s Theatre of Death and the Return of the Storyteller”, JTD -Journal of Theatre and Drama, Vol. 7/8, 2001/2 (2006).
שי בר יעקב, "תמורות והתפתחויות בתאטרון הישראלי בתחילת המאה ה-21", עמית, חנה, צלמונה, יגאל (עורכים), עד כאן ומכאן – היצירה הישראלית במאה ה-21, הוצאת קרן עדי, ירושלים, 2017.
שי בר יעקב, "ומה לא נראה בשנה הבאה?", תיאטרון, גיליון מס' 2, יוני 2000.
משפט אישי: "מבחינתי ללמד בחוג לתיאטרון הוא הזדמנות לנסות לחבר בין הפן התיאורטי של חקר התיאטרון לפן המעשי של עבודת הבימוי והמשחק. תיאטרון טוב צומח, לטעמי, מחיבור נכון ועמוק בין שני הצדדים הללו של החשיבה על אמנות התיאטרון."
תחום המחקר: תאטרון ודרמה ביוון העתיקה וברומא; נואמים יוונים; הומור וסטירה בעולם העתיק ובתאטרון עברי; נתן אלתרמן. פרסומים נבחרים: מול תגמול מחיאות כפיים: נתן אלתרמן והבמה העברית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008; אנדוקידס, על המיסטריות: על שובו לאתונה, על השלום עם ספרטה, נגד אלקיביאדס, תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2008;
דמוסתנס ואייסכינס, על משלחת הכזב, תרגמה מיוונית: זיוה כספי, הוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2008; דמוסתנס: נגד מידיאס, תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2007;
פלאוטוס, האוצר, תרגמה מרומית, והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2007; אייסכינס, נגד טימרכוס: על אהבת גברים, תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2005
נושא המחקר של קרן הוא האסתטיקה של במאי תיאטרון האוונגארד האמריקני רוברט וילסון בהקשר בין-תרבותי גרמני-אמריקאי. קרן הציגה את תוצאות מחקרה בכנסים אקדמיים רבים בארץ ובחו"ל, וכמו כן פרסמה מאמרים בנושא. היא מלמדת בחוג ללימודי התיאטרון ובביה"ס לאמנויות באוניברסיטה העברית, והיא משמשת כיועצת האקדמית של תכנית משותפת חדשה לבוגר באמנויות ובמנהל עסקים. היא חברה בוועדה האקדמית של האגודה הישראלית לקידום חקר התיאטרון, ולקחה חלק בארגון של כנסים ואירועים רבים. בין היתר, היא שימשה כראשת הוועדה המארגנת של יום העיון שייקספיר ללא גבולות (2012) ושל הכנס השנתי של התכנית לדוקטורנטים מצטיינים במדעי הרוח (2013).
עבורי, ההוראה בחוג ללימודי התיאטרון היא הזדמנות להיפגש עם קבוצה ייחודית ומגוונת של סטודנטיות וסטודנטים יצירתיים ומוכשרים, שהשיח איתם מלמד אותי בכל פעם דברים חדשים.
דרמטורגית. דוקטורנטית בחוג לאומנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחקרי עוסק במופעים דוקו-משפטיים בתיאטרון הישראלי ובדיאלוג המתקיים בין עולם המשפט לעולם התיאטרון והפרפורמנס. העניין במפגש בין עולם התיאטרון והמשפט צמח מתוך העבודה בסדנת התיאטרון למשפטנים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית- סדנה שהייתי שותפה להקמתה וליוותי אותה כבמאית משנה ודרמטורגית במשך למעלה מעשור.
בתואר השני חקרתי את הפוטנציאל בשפה מטא-תיאטרונית כשפה לתיאטרון דתי ("אדם וכפיליו- תיאטרון דתי בעידן המודרני") – תחום שאני ממשיכה לחקור באופן מעשי כדרמטורגית של אנסמבל התיאו-טרון הפועל בתיאטרון החאן בירושלים (ספר תולדות אדם, מחר נצחק, חלילה).
בעבר רכזתי את בית המדרש למספרי סיפורים באלול וניהלתי אומנותית את תיאטרון אלול. הייתי שותפה להקמת אנסמבל 'כהרף-עין, ושחקתי בו ('לשם יחוד').
ד''ר אולגה לויטן הינה חוקרת תאטרון, עמית הוראה בחוג ללימודי התאטרון באוניברסיטה העברית ויועצת החוג. היא החלה את פעילותה המקצועית כמבקרת תאטרון במוסקבה ובסנט פטרבורג (רוסיה) וקיבלה תואר ד''ר מטעם האוניברסיטה העברית. תחומי מחקרה הם בין-תרבותיות בתאטרון הישראלי, היהודי והרוסי המודרניסטי. כמו כן, היא מתמחה בחקר תאטרון לילדים. היא יזמה ואירגנה כנסים: תיאטרון בחברה רב-תרבותית (האוניברסיטה העברית, 2008) ותיאטרון כתיקון עולם (האוניברסיטה העברית בשיתוף האגודה הישראלית לקידום חקר התאטרון, 2012), הראשונים מסוגם בישראל. היא גם עומדת בראש המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה באוניברסיטת תל אביב ובמסגרת זאת הקימה קבוצת מחקר בהיסטוריה והיסטוריוגרפיה של התאטרון העברי, הישראלי והיהודי. אולגה לויטן פרסמה עשרות מאמרים בעברית, רוסית ואנגלית. ביניהם: "ייצוגים אסתטיים של לאום – תיאטרון הבימה לעומת תיאטרון גוסק"ת" בתוך הבימהבת 90 בעריכתם של ש' זר-ציון, ד' ירושלמי וג' קינר, תל-אביב (2016).
"Chekhov and Stanislavsky: The Problem of Innovative Theatracality", Toronto Slavic Quaterly 4, 2014 [Russian];
“The New Jerusalem Light Rail as a Performative Space” in R. Abeliovich, E. Seroussi (eds.) . Borderlines.Esseaus on Mapping and the Logic of Place. Sciendo, 2019;
«Correspondence between Habima’s Board with Aleksei Diki and Michael Chekhov”. Publication. Introduction and Commentaries”. Accepted for publication in Mnemozina. Documents and Facts from the Russian Theatre History. Moscow: Artist. Director. Theatre, 2019. ]Russian];
Henry Ripszam. Habima – Drawings and Period Photographs. Manchester: Baquis Press, 2021.
נירה מוזר היא יוצרת וחוקרת תיאטרון. מוסמכת החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, בהצטיינות (M.A.). בוגרת המסלול לתיאטרון קהילתי בחוג לאמנות התיאטרון, בהצטיינות והחוגים לכלכלה ולחשבונאות (B.A.) באוניברסיטת תל אביב. דוקטורנטית בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב בהדרכתו של פרופ' שמעון לוי.
תחומי מחקרה של נירה מוזר עוסקים בתיאטרון ושינוי חברתי, 'אמנות-נכות' ומופעי נכוּת (Disability Performance) במגוון זירות אמנותיות מנקודת מבט בינתחומית המשלבת בין לימודי מוגבלות (Disability Studies) לבין חקר התיאטרון והמופע. ב-2017 היה מחקרה בין תשעה מחקרי דוקטורנטיות, מכלל אוניברסיטת תל אביב, שנבחרו כפורצי דרך. הציגה נושאים הקשורים לתחומי מחקרה וליצירתה בכנסים אקדמיים בארץ ובחו"ל.
מלמדת בחוג ללימודי התיאטרון ובביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית נושאים הקשורים לתיאטרון ומופע קהילתיים, 'אמנות-נכות' (Disability Arts), היבטים ביקורתיים, תיאורטיים ומעשיים ביצירה תיאטרונית עם מי שאינם שחקנים ועוד. בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, הנחתה סטודנטים במסלול לארטיביזם ותיאטרון קהילתי.
בחוג ללימודי התיאטרון באוניברסיטה העברית הובילה פרויקטים תיאטרוניים משלבי אקדמיה וקהילה. במסגרת זו הנחתה אמנותית וביימה, בין היתר, את המופע גובהעיניים, סצנות תלויות-מקום במרחב הציבורי בירושלים ואת ההצגה המוסיקלית היפה והחיה, בשיתוף המרכז לחיים עצמאיים בשכונת קטמון ט' בירושלים. בתקופת הקורונה יזמה והנחתה פרויקט תיאטרוני-ניסיוני משולב לסטודנטים ולאסירים. הקורס זכה לתמיכת דיקנט הסטודנטים באוניברסיטה העברית.
מחוץ לכתלי האוניברסיטה ביימה, אצרה ויצרה עם מגוון קבוצות תיאטרון קהילתי. בין היתר, עם תיאטרון 'זולת' של אנשים עם מוגבלות בבת ים. מופעים שיצרה עם תיאטרון 'זולת' הועלו בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון רחוב בבת ים, בתיאטרון 'נוצר', בפסטיבלים ובמסגרות נוספות בישראל. בין עבודותיה בשיתוף שחקני 'זולת' ואמנים נוספים: ההצגות בערבון מוגבל,קוּבֶּה פּרדייס,הסלון של פלורהותערוכת הצילום תו תקן.
אני מחזאי חוקר ומרצה. סיימתי בהצטיינות יתירה תואר ראשון בכתיבה ובימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. המשכתי ללימודי Mphil ב-Shakespeare Institute בעיר הולדתו של שקספיר סטרטפורד, וכתבתי את התיזה שלי על טכניקות דרמטורגיות במחזות מקבת ויוליוס קיסר. עם שובי לארץ המשכתי ללימודי דוקטורט באוניברסיטת חיפה. את מחקר הדוקטורט שלי, אותו סיימתי בהצטיינות יתירה, הקדשתי לניתוח שינויים כלכליים וארגוניים בתיאטרונים הישראליים הממוסדים, והדרך בה השפיעו על תהליכי הכתיבה והדרמטורגיה של מחזאי ישראל. במחקריי האחרונים, שהוצגו בכנס הבינלאומי לחינוך בשנת 2019, ובכנס האגודה הישראלית לתקשורת באותה השנה, הצגתי מודל לניתוח דרמטורגי-פרפורמטיבי להופעות ציבוריות של פוליטיקאים, באמצעות מקרה המבחן של הופעותיה הציבוריות של ח"כ מירי רגב.
מחזותיי הוצגו במסגרות שונות בארץ, בתיאטרון חיפה, פסטיבל עכו, תיאטרון צוותא ותיאטרון תמונע, זכו בפרסים שונים, ושוחקו על ידי בכירי שחקני התיאטרון והבידור הישראלי – פולי מהגשש, עדנה פלידל, טל פרידמן, חנה רוט, אמנון מסקין, ירדן בר-כוכבא ועוד. בימים אלה החלו חזרות על מחזה שלי [החביתה נוגעת בסלט- שם זמני], בתיאטרון 'אלפא' בתל-אביב, בקונספציית 'תיאטרון אימרסיב' של 'תיאטרון אוכל'- הצגה שמתרחשת במהלך ארוחה משותפת לדמויות המחזה והצופים. אני עוסק גם בדרמטורגיה, וליוויתי כותבות וכותבים בתהליך הכתיבה שלהם, במחזות שזכו לפרסים בפסטיבל עכו (ראו לדוגמה את על ליווי המחזה של הסטודנטית סתיו פלטי-נגב).
אני מלמד בימים אלה בחוגי התיאטרון באוניברסיטה העברית ובמכללת 'אמונה'. לימדתי במהלך השנים באוניברסיטת חיפה, מכללת ספיר, בבתי הספר למשחק 'בית צבי' ו'תיאטרון חולון' ו'בבית הספר לכתיבת דרמה'- מוסד להכשרת וליווי מחזאים במהלך עבודתם.
בשנים האחרונות הייתי פעיל מאד בתנועות מחאה אזרחיות שונות, ובין השאר הייתי שותף להקמת מיזם 'משמר הבחירות האזרחי'- התארגנות אזרחית התנדבותית שהציבה אלפי משקיפים בקלפיות, בארבעת מערכות הבחירות האחרונות. אני כותב בימים אלה על סיפורו של מיזם זה, כמקרה בוחן להתערערות האמון הפוליטי של האזרחים במדינתם והדרך בה התמודדו עם התערערות זאת.
יהודה (ז'אן ברנרד) מורלי הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי התיאטרון באוניברסיטה העברית. הוא למד ספרות, פילוסופיה ותאטרון באוניברסיטת הסורבון בפריס. במקביל למד משחק בבית הספר של ז'אק לקוק ובבתי הספר של הבמאים פייר דבוש ואנטואן ויטז. בשנת 1972 החל בקריירה שלו כמרצה באקדמיה באוניברסיטת הסורבון. ומאז לימד באוניברסיטה של ריו דה ז'נרו בברזיל, באוניברסיטת תל- אביב, באוניברסיטת בר-אילן ובבתי ספר גבוהים ובמכללות שונות המתמחות בהוראת תאטרון וקולנוע. הוא החל ללמד בחוג ללימודי התאטרון באוניברסיטה העברית בשנת 1982 ולימד בחוג עד שנת 2012. הוא כיהן כראש החוג ללימודי התאטרון במשך מספר שנים.
תחומי המחקר שלו הם: תאטרון וקולנוע צרפתיים, תאטרון יהודי, היבטים תאטרליים בקולנוע, אופרה ותאטרון מוסיקלי ותאוריות של יצירה. הספר המחקרי הראשון שפרסם (Jean Genet, la vie écrite, Paris, 1988) ("החיים הכתובים" - ביוגרפיה של ז'אן ז'נה, פריס, 1988) התעמת עם התפיסה המקובלת ביחס לז'נה כעבריין בלתי מתורבת וחשף את העובדה שז'נה למעשה היה יוצר בעל ידע אנציקלופדי שהדחף שלו ליצור הכתיב את כל ההיבטים של חייו עוד מילדותו. הספר הפך להיות נקודת התייחסות מרכזית במחקר על חייו ועל יצירתו של ז'נה גם אחרי הפרסום של ביוגרפיות עדכניות יותר על חיי ז'נה. יצירתו של פול קלודל, הנושא השני של המחקר של יהודה מורלי, נראה לכאורה כרחוק מהנושא הראשון אך למעשה ניתן למצוא קווי דמיון בין היצירה של קלודל הנוצרי האדוק והשמרן לבין ז'נה האויב של הממסד. בספר Claudel metteur en scène : la frontière entre les deux mondes, Besançon, 1998) ("קלודל כבמאי", בוזנסון, 1998) מורלי מתנגד לתדמית המקובלת של קלודל כיוצר שמרן. הספר חושף היבטים לא מוכרים ביצירתו של קלודל- הבלטים שיצר, הניסויים התאטרוניים שלו והחיפוש שלו אחר סוג חדש של תאטרון מוסיקלי. הספר Le Maître fou, (Nizet, 2009) ("ז'נה כתאורטיקן של התאטרון", ניז'ה, 2009) מנתח את הטקסטים התאורטיים של ז'נה העוסקים בתאטרון ובאמנות. טקסטים אלה, שהמחקר התעלם מהם, מהווים מפתח להבנת היצירה הדרמטית של ז'נה והם מבטאים מחשבה עמוקה על העוצמה ועל הגבולות של היצירה באופן כללי.
הספר L'oeuvre Impossible: Claudel, Genet, Fellini, Paris, 2013)) ("היצירה הבלתי אפשרית – קלודל, ז'נה, פליני" פריס, 2013) עוסק בדרך שבה יצירות בלתי אפשריות מהוות מפתח להבנת המהות הפנימית של מכלול היצירה של יוצרים. תאוריה זו מודגמת בספר על יצירתם של קלודל, ז'נה והבמאי פדריקו פליני. הספר תורגם לאנגלית ויצא לאור ב2021 בשם Dream Projects in Theatre, Novels and Films: The Works of Paul Claudel, Jean Genet, and Federico Fellini (Sussex Academic Press, 2021).
ספרו Revolution au Paradis ("מהפכה בגן עדן" – הוצאת אלקנה, 2014) מוקדש לייצוגים סמויים של דמויות יהודיות בקולנוע ובתאטרון הצרפתיים תחת הכיבוש הגרמני (ביצירות ילדי גן העדן, וולפונה, המשוגעת משאיו ואחרים). הספר תורגם לאנגלית ויצא לאור ב2020 בשם Revolution in Paradise: Veiled Representations of Jewish Characters in the Cinema of Occupied France (Sussex Academic Press, 2020). החתירה כנגד תדמיות מקובלות היא מאפיין עקבי של עבודתו המחקרית לאורך השנים.
יהודה מורלי הוא גם מחזאי. מחזותיו הוצגו ופורסמו בצרפת, בישראל ובארצות נוספות: Les Catcheuses ("המתאבקות", בית התרבות בננטר ,1973) , Sissi en enfer("סיסי בגיהנום",בית התרבות בריינס, 1975), סינדרלה (תאטרון השאנז אליזה, 1980) ,גימפל תם (תאטרון החאן, 1982) Le Tombeau des poupées”בית הקברות לבובות" (ארמון השאיו,1983), סטריפ (אוונסיין, 1986),חנוק אותי, אהובי (תאטרון הסימטה, 1990), ויכוח ברצלונה (ירושלים, 1992), המוסיקה (שודר כתסכית בערוץ התרבות של הרדיו בצרפת, 1992), קולות (תאטרון אספקלריא, 2006, 2012). ב- 2009 כתב העת Continuum פרסם את מחזהו האחרון, הצגת יחיד לשחקנית בשם, Les merveilles du fond des mers ou un chef d'œuvre à gonfler soi-même. ( "הפלאות שבמעמקי הים או יצירת מופת שתוכל לנפח בעצמך"). מ2018 הוא מנהל במשותף עם ד"ר רועי הורוביץ תכנית של קריאות מבוימות של מחזות יהודיים מהארץ ומהעולם הפועל בתיאטרון מיקרו שבירושלים. במסגרת זו הוצגו כבר חמישה מחזות. בתקופת הקורונה הוא יזם את הפרויקט תיאטרון עד הבית בו הציג את המחזה מילים אחרונות, מונולוגים מצולמים שהוצגו במופע זום בו צפה קהל מהארץ ומהעולם. באותה שנה יצא בצרפת הטקסט של המחזה בשם Le Grand Tombeau des Beaux-Arts(Orizons, Paris, 2020).
ד"ר ז'נט מלכין היא מרצה בכירה, אמריטוס, בחוג ללימודי התאטרון באוניברסיטה העברית. ד"ר מלכין ערכה את הספר Jews and the Making of Modern German Theater (University of Iowa Press, 2010) בשיתוף עם פרופ' פרדי רוקם, וחיברה את הספר Memory-Theater and Postmodern Drama (University of Michigan Press, 1999),
העוסק בתבניות זיכרון חדשות המאפיינות מחזות פוסטמודרניים אמריקאים וגרמנים; וכמו כן גם את הספר Verbal Violence in Contemporary Drama: From Handke to Shepard (Cambridge University Press, 1992). מאמריה בנושאי אתניות ותרבות התאטרון, התאטרון הגרמני המודרני והפוסטמודרני, יוצרי תאטרון גרמנים-יהודים ובמיוחד ארנסט טולר (Ernst Toller) היינר מולר (Heiner Müller), תומס ברנהארד (Thomas Bernhard), סמואל בקט, רוברט ווילסון ופוסטמודרניזם הופיעו בכתבי-עת וספרים אקדמיים רבים באנגלית, עברית וגרמנית.
ד"ר מלכין שירתה כחברת ועדה במרכז למחקר ספרות ותרבות גרמנית-יהודית על שם פרנץ רוזנצוייג (The Franz Rosenzweig Research Centre for German-Jewish Literature and Cultural History) באוניברסיטה העברית בשנים 1998-2006. היא ארגנה כנסים רבים ויזמה, ביחד עם פרופ' פטר מרקס, את קבוצת העבודה האקדמית "פרפורמנס יהודי בין-תרבותי" (Intercultural Jewish Performance) במסגרת ארגון הגג הבינלאומי של חוקרי התאטרון,The International Federation of Theatre Research. קבוצה זו נפגשה בין השנים 2005-2010. ד"ר מלכין זכתה בשני מענקי מחקר יוקרתיים: מענק הקרן הלאומית למדע עבור המחקר "טריאנגולציה: סמני תרבות יהודיים בתאטרון הגרמני והאמריקאי" (2005-2009), ומענק מקרן קשרי סקסוניה התחתונה-ישראל, בשיתוף עם פרופ' אקרט וויטס (Eckart Voigts) מאוניברסיטת בראונשוייג, עבור פרויקט המחקר "תרבויות משיקות: תאטרון בריטי-יהודי עכשווי" (2016-2019).
ד"ר עמרי סמית הוא חוקר תאטרון ומתרגם דרמה, בעל תואר שלישי מטעם אוניברסיטת תל אביב ובוגר הסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב. סמית מלמד וחוקר נושאים מתחום תולדות התאטרון בעולם המערבי: התאטרון באיטליה ובאנגליה בעת המודרנית המוקדמת, רטוריקה קלסית בדרמה השיקספירית, וייצוגי רגשות בתאטרון הרנסנס האנגלי.
Reason Not: Emotional Appeal in Shakespeare’s Drama, Oxford and New York: Peter Lang, 2009.
מאמרים
“The most Lamentable Tragedy and Most Late Unification Indeed of Res and Verba: Words and Matter in Shakespeare’s King Lear”, Assaph: Studies in the Theatre 24, 2011, pp. 101-121.
“‘Venom to thy Venom’: Hamlet’s Revenge and the Late-Elizabethan Passion for Symmetry”, English Studies 100 (6), 2019, pp. 627-640.
תרגום לתאטרון
הקומדיה של קאלאנדרו (ברנארדו דוביצי, 1513), בימוי מיכאל גורביץ', ירושלים: תאטרון החאן, 2013-2014.
עמנואלה עמיחי היא במאית וכוראוגרפית .משלבת בעבודותיה תאטרון, מחול, פרפורמנס ווידאו ועובדת עם פרפורמרים ונון פרפורמרס ביצירותיה. בוגרת תיכון האקדמיה למחול בירושלים ולימודי משחק בביה"ס למשחק" סטלה אדלר" בניו יורק ובבית הספר ניסן נתיב, במהלכם זכתה במלגת קרן רבינוביץ' לתחום המשחק.
בנוסף התנסתה בלימודי פרפורמנס בבמת מייצג ובוגרת התכנית הרב תחומית לאומנויות באוניברסיטת תל אביב בתחומי התאטרון והקולנוע. עבודות התיאטרון והוידיאו שלה הוצגו בפסטיבלים שונים בישראל, אירופה וארה"ב: פסטיבל ישראל, פסטיבל עכו, Waves Festival דנמרק ,Crossroads Festival בלגיה, פסטיבל הפרינג' STOFF בשטוקהולם ,APARTS בפולין ועוד.
עבודת התיאטרון ליזסטרטה-X (2014) שנוצרה בהפקת החוג ללימודי התאטרון ועבודתה העצב של השכן עמוק יותר זכו בתו איכות מטעם ועדת "move award" האירופאית לשנת 2013 ובשנת 2015 עבור תיאטרון חזותי יוצא דופן באירופה, כמו גם פרס המשחק, הכוריאוגרפיה ועיצוב התלבושות לעבודתה "העצב של השכן עמוק יותר" במסגרת פסטיבל עכו. כמו כן העלתה עבודות במה ועבודות תלויות מקום במסגרות שונות : "כאן מוקומת שכונת עמיחי" – מופע תלוי מקום במסגרת פסטיבל ישראל 2021, ליזיסטרטה X פסטיבל ישראל 2015, "ותכתוב" עבודת פרפורמנס ספרותית בשיתוף עם הסופרת שהרה בלאו, "היום בו נקבר מרטין בובר"- עיבוד בימתי- קולי לתסכיתו של יהודה עמיחי במסגרת "פסטיבל בבית" עונת התרבות ירושלים ועוד. עבודותיה נתמכו ע"י מפעל הפיס ,קרן רבינוביץ, מנהל התרבות ,בי - ארטס, קרן שוסטרמן ועוד. עבודות הוידאו דאנס שיצרה הוצגו בפסטיבלים בארץ ובחו"ל ביניהם : "פנים .בר"(2006) , "חג המולד בהאנטסביל"(2010), "שיר אהבה" (2005) . הייתה אחראית תחום מחול ותיאטרון ומפיקה ראשית בתיאטרון המעבדה בירושלים וכן ראש תחום מחול בעמותת מתא"ן. כיום חברה בועדת ההיגוי באי"ב-ארגון יוצרים עצמאיים בתאטרון . בשנת 2014 הקימה את קבוצת היצירה "מרחב"- קבוצת תאטרון רב תחומית שפעלה במסגרת החוג ללימודי התאטרון . עבודות הקבוצה הוצגו בפסטיבל ירושלים לאומנויות ובפסטיבל 360 לאומנות במרחב הציבורי.
ראש התכנית לתואר שני בדרמה תרפיה במכללה האקדמית תל חי, מרצה גם בחוג ללימודי התיאטרון באוניברסיטה העברית, בתכנית הכשרה של המכון לדרמה-תרפיה השוויצרי, במכון לתיאטרון-תרפיה בברלין ומעבירה סדנאות בארץ וברחבי העולם. משוררת, במאית וחוקרת תיאטרון, סוזאנה פרסמה מאמרים רבים בתחום, הוציאה ספר על השימוש בטכניקות-פעולה בעבודה עם נשים מוכות, הייתה אורכת שותפה בספר על אבחון בדרמה תרפיה ((2012, אורכת ראשונה בספר על מופע אוטוביוגרפי טיפולי (2016) ופרסמה ספר על דרמה תרפיה בספרדית (2018). מדריכה מוסמכת מטעם י.ה.ת (האיגוד לתרפיה על ידי האמנויות בישראל) , חברה באיגוד הצפון אמריקאי לדרמה תרפיה (NADTA), באיגוד הבריטי (BADTh), מייסדת וחברת כבוד (honorary member) של האיגוד לדרמה-תרפיה השוויצרי ושל האיגוד הארגנטינאי לדרמה-תרפיה.
